מאז ומתמיד אהבתי טבע. את החיבור החזק לטבע חוויתי בשנים בהן התמודדתי עם מחלתה ומותה של בתי הצעירה. ברגעים קשים וכואבים, כשעולמי הפנימי הטלטל וסער, נהגתי לצאת להליכה עם שחר.

המפגש עם הטבע אמר לי בלי מילים שגלגל החיים ממשיך.

הייתי עולה גבוה, מתיישבת על האדמה ונשענת על עץ אלה עתיק, מתבוננת בשמש העולה...

היו ימים שכעסתי. לא הבנתי איך השמש ממשיכה לזרוח כאשר עולמי שרוי בחשכה כבדה. ויחד עם זאת היה שם משהו קסום.

אז, לפני 20 שנה, לא ידעתי מה זה. היום אני מבינה שהיו אלה רגעי חיבור אמיתיים לרוח.

את הכוח הזה שנובע מן החיבור לטבע אני מציעה למלווים שאני פוגשת. כשמתאים אנחנו יוצאים אל הטבע עצמו. כשזה לא מתאפשר אני מביאה אלמנטים מהטבע אליהם לכל מקום שבו הם נמצאים.

בחודש האחרון טיילתי ביפן והחיבור העמוק שלי אל הטבע נכח עבורי לאורך כל הטיול. מצילומי הטבע הרבים של עצים, גנים, פרחים מיוחדים ועוד, הכנתי ׳קלפי טבע יפני׳. כשהשתמשתי בהם בשבוע האחרון במפגש עם מלווים היתה תמונה אחת שכבשה את לב כולם: לא נוף מרהיב, לא עץ נדיר ולא פרח צבעוני - פשוט עלה ירוק מכורסם. הנה מעט מהפנינים שנאמרו על הצילום:

"החללים המכורסמים עושים את העלה ליותר מיוחד, כמעט כמו מה שהמחלה עשתה לי".

"כמה משמעות יש לאין."

"גם כשאתה מרגיש חלול וכמעט גמור, יש בך המון יופי."

"ניצחון האין על היש"

כמה כוח ועוצמה יכול להיות בדבר שברירי"

תודה לכוחו של הטבע ולכל אותם אנשים מיוחדים שאני פוגשת בדרך

1-עלה ביפן.jpg

נכנסתי למחלקה ומצאתי את דורון (שם בדוי) יושב בכורסא הקבועה שלו, מחובר למכונת הדיאליזה ומבטו בוהה באוויר.

"הי" אמרתי, "מה שלומך?"

הוא לא הגיב והמשיך לבהות למרכז החדר.

תהיתי בליבי האם לא שמע אותי? בד"כ הוא שמח לבואי. "איך עבר עליך השבוע?" ניסיתי שוב.

דורון משך בכתפיו ולא דיבר. התמלאתי בתחושות שונות, ערבוב של פליאה, אכזבה, חוסר אונים ואפילו קצת פגיעה. התיישבתי לידו, במקום הרגיל ורק הסתכלתי עליו.

הוא הביט בעיני והמשיך לשתוק. "אני מרגישה שאתה לא כל כך רוצה לדבר" .

הוא הנהן בראשו ולא הוסיף מילה, הכאב והסבל ניכרו על גופו ועל פניו.

הנחתי את ידי על ידו ואמרתי "זה בסדר", לפעמים כשקשה לנו אין לנו כוח או רצון לדבר. "אני יכולה לשבת לידך בשקט?" שאלתי. הוא הנהן בראשו. ישבתי לידו, החזקנו ידיים והסתכלנו יחד בדם שיוצא ונכנס מגופו אל גופו דרך המכונה. היתה דממה...בהתחלה הרגשתי מועקה, חיפשתי מילים ולא מצאתי. ואז נזכרתי בפו הדב, חברי משכבר הימים. סיפור ילדים עתיק עם פניני חוכמה ורגש. חיפשתי וחיפשתי בין כל דפי המחברת שלי ולבסוף מצאתי את מה שחיפשתי.

"אני יכולה להקריא לך איזה קטע קטן מפו הדב?" שאלתי?

"כן" הוא לחש בחוסר כוח או חוסר חשק ואני הקראתי באזניו את הטקסט הבא.

"היום היה יום קשה" - אמר פו

השתרר שקט.

"אתה רוצה לדבר על זה?" - שאל חזרזיר

"לא" - ענה פו לאחר רגע - "לא, אני לא חושב שאני רוצה"

"זה בסדר" - אמר חזרזיר, והתקרב להתיישב ליד חברו.

"מה אתה עושה?" - שאל פו;
"לא כלום" - אמר חזרזיר - "פשוט, אני יודע איך נראים ימים קשים. גם לי לעתים קרובות לא בא לדבר על זה ב'ימים הקשים ' שלי".

"אבל האמת היא" - המשיך חזרזיר - "ש'הימים ה'קשים' נעשים כל כך הרבה יותר קלים אם אתה יודע שיש מישהו שם עבורך. ואני תמיד אהיה כאן בשבילך, פו"

דורון חייך, והרגשתי איך חיזק את אחיזתו בידי. "תודה" הוא לחש לי ודמעה נצצה בעיניו. ישבנו שותקים עוד דקות ארוכות. היה זה שיעור מופלא עבורי, שיעור שלמדתי מדורון מחזרזיר ומפו הדב...

תודה לכם!

פו הדב.jpg

השבוע באחד מימי החמסין קיבלתי שיחת טלפון בלתי מזוהה. שמעתי קול עצוב, מהוסס, נרגש. רוצה לדבר אבל נחנק. חיכיתי בסבלנות עד שתגיע בת הקול.

"רצינו להגיד לך תודה" היא לחשה. "תודה על מה?" שאלתי. "שהיית שם איתנו ברגעינו הקשים ביותר". עוד לא הבנתי מי מדבר ובמה מדובר, אבל חושי החדים הורו לי להמעיט בדיבור ולהקשיב.

"גור, זוכרת?״ מיד נזרקתי אחורה כמו במנהרת זמן... "מקרה טביעה" אמרו לי הרופאים באותו הבוקר כשהגעתי. אין סיכוי, הנזק בלתי הפיך, שהה הרבה מדי זמן מתחת למים.״

הגוף שלי רעד, המילים שלהם היו חדות כסכין...הלב שלי דפק בעוצמות מטורפות. נשמתי מספר נשימות עד שהחזרתי לעצמי את הכוחות והמיקוד. ידעתי שלא במקרה הגעתי לשם היום.

התקרבתי לעבר העמדה שבה שכב, גור נראה שקוע בשינה עמוקה. תלתליו הבהירים היו פזורים על הכר. פניו השקטות כפני מלאך. רק המכונות מסביב סיפרו את גודל הטרגדיה. לידו ישב זוג הורים שנראו קפואים על הכסאות.

ניגשתי אליהם בחשש והנחתי יד מהוססת על הגב. כל אותו היום ליוויתי אותם - עודדתי אותם לדבר איתו, לחבק אותו ,לגעת בו, להריח.

"הוא שומע אותנו?" שאל אותי האבא.

"אני מאמינה שכן" אמרתי. "גם אם לא בדיוק, הרוח עוברת..."

הצעתי להם לבקש לכבות את האורות החזקים ולהשמיע מוזיקה שהוא אוהב ושהם אוהבים ופשוט להיות יחד, להפרד. ידעתי שכאן אין "מועד ב׳״. זה עכשיו או לעולם לא. ברור שהמוות קרוב.

"בזכותך חיבקנו אותו עד הרגע האחרון" שמעתי את קולה של האם שוב בטלפון. "היום זה עוזר לי....ממש עכשיו חזרנו מבית הקברות" לחשה.

"אני לא מאמינה שעברה כבר שנה." אמרתי. הודתי לה על הטלפון, הקשבתי ובכיתי יחד איתה.

מוות של ילדים הוא אחד הדברים הקשים ביותר להתמודדות. מעט אנשים מוכנים להיות נוכחים עם ילד ומשפחה בסיטואציה שכזאת. אני זכיתי להשתתף בהשתלמות מיוחדת בליווי רוחני לילדים ובני משפחתם ועבורי זו זכות גדולה ושליחות ללוות משפחות בשעה כה קשה, להביט למוות הנורא הזה בעיניים, לא לברוח, לא להסתתר, לעשות את הכי טוב במציאות כל כך נוראית. והכי חשוב- לא להשאיר אותם להתמודד לבד .

הוא שכב בתנוחת עוברית במיטת בית החולים, עיניו עצומות ועל פניו ניכר הכאב והסבל. הוא לא רצה לדבר, התכנס בעצמו. אשתו, שישבה לצידו, סיפרה שזה נמשך כבר מספר ימים. "אני מאבדת אותו" אמרה לי ביאוש, עצב ודאגה.
ישבתי לצידה והקשבתי לסיפור חייהם. שני יתומים שניצלו מהשואה ונפגשו על סיפון אניה שהביאה אותם ארצה, בנו כאן בית ומשפחה עם הרבה גאווה ואהבה. היא הזכירה את אהבתו הגדולה לגינה ואת השנים הרבות בהן טיפח כל פרח ופרח. ״זו תשובתינו לעפר ואפר שבהם ניספו הורינו. ריח הפרחים משכיח את ריחות הזוועה של המחנות״, הוסיפה בשקט.

סיפורה היה מרגש ונוגע. כל גופי הצטמרר וחשבתי על הגינה שלי שהיא מקור הנאה ורוח עבורי בכל בוקר. נזכרתי בפרחי האפונה הריחנית שצירפתי היום "כאילו במקרה" לצמחי התה שהבאתי מגינתי. ניגשתי לחדר הצוות ולקחתי כמה פרחים שהפיצו ריח נעים. פסעתי אליו בשקט, הוא שכב עדיין באותה התנוחה. הנחתי ליד פניו את הפרחים ואמרתי : "היי, אני יעל, מלווה רוחנית של המחלקה. אשתך סיפרה לי על הגינה שלכם וחשבתי שתשמח לקבל ד"ש ואנרגיות טובות מפרחי הגינה שלי". עיניו נפקחו, נשימותיו נעשו עמוקות והוא סובב את פניו לעברי: "תודה" הוא לחש "כמה אני מתגעגע לריח הזה"....
דרך הריח, נכנסה קצת הרוח...

כשאומרים ריח - אומרים אף, אומרים נשימה, והנשימה נכנסת לתוך הנשמה.וכשאומרים נשמה, נוגעים כבר ברוח.
כל אלה, נקשרים לבריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים..." (בראשית ב', ז'), בדרך מאוד קרובה קבל האדם את רוחו, מן האיבר המופקד על פעולת ההרחה. חוש זה אינו חדל לפעול גם כשאנו ישנים או ללא הכרה.

מי ייתן ונש(י)מתנו תפגוש את ריחות החיים שיפיחו בנו זכרונות טובים ויחזקו את רוחנו.

פנינה תלמי עם אפונה ריחנית.jpg