הספדים

מילות ההספד שלי

עדן שלי,

כמה פעמים גלגלתי את המילים האלה בראש. 

כמה שעות ישבתי וחשבתי איזו מילות פרידה יכולה אם לומר לביתה הקטנה, אילו מילות פרידה יכולה אני, לומר לך.

כי הלו אני ידעתי שנשמה כמו שלך לא תישאר לנצח כלואה במגבלתה, כי הלו אני ידעתי שהיום יגיע.

לילות וימים ראיתי את המלאך עומד בפתח חדרך, עומד ומחכה בסבלנות, מחכה לך, מחכה לי, מחכה לרגע בו יקבל ממני סימן. כי אני ידעתי שיגיע הרגע בו אביט בעיניך ואתן לו סימן ואתן לו הסכמה לצעוד אליך לאט, לאט, ולעטוף אותך בשלווה של מוות, בשלווה של נצחיות ולקחת אותך מעלה מעלה מעבר לסבל, לכאב ולחוסר האונים.

והרגע הזה הגיע. אולי מהר ממה שרצינו, מהר ממה שקיווינו אבל בדרך שרק את יכולה לזכות לו.

בשקט, בשלווה, בחיבוק עוטף ואוהב שלחתי אותך אתו למעלה, ליוויתי אותך עד פעימת הלב האחרונה ואת הזכות לשמוע אותה ולהרגיש אותך לקחתי לעצמי ולא השארתי לצב שליווה אותך ונשם אתך שנה שלמה.

ואת היית גיבורה ואת היית אצילה. מעולם לא שאלת למה. מעולם לא ביקשת את מה שלא ניתן.

"אני מתקפלת" – היית אומרת לנו בימים שעוד עמדת, בימים שעוד הלכת.

"עזור לי" – היית אומרת לסהר שלך.

כשסיפרתי לך את הספר גלגלים וקראתי לך שהילד היה "מאושר" שאלת  - "אמא, מה זה מאושר?" אמרתי שזה משהו שטוב לו, שיש לו כל מה שהוא רוצה.

"גם אני מאושרה" אמרת לי וידעתי שהצלחנו.

בינואר שעבר טסנו מעבר לאוקיינוס, אני ודוד אלון, לשמוע את מיטב המומחים, את "אבי המחלה" הארורה. ידענו שלא נביא ישועה אבל עשינו את זה. שיווקנו אותך במלוא מובן המילה וכשיצאנו משם ידענו, שאם יקרה "נס" ולמישהו תיפול מבחנה ויהיה "בינגו", את תהיי הילדה הראשונה בעולם שיבחרו לתת לה את "משקה הפלאים". אבל גם ידענו שלא יהיה משקה כזה, לא בזמנך, לא בשבילך...

בטיסת לילה מניו יורק ב 8 לפברואר כתבתי לך ביומן – "אני כבר יודעת שהסיכויים שתקראי יומן זה ביום מן הימים הם אפסיים וכל שנותר לי להאמין במי שמאמין בגלגול נשמות... להאמין במשהו שעובר מבפנים ואין לו גבולות זמן, מקום וחיים."והיום אני מאמינה בזה בכל כוחי ובטוחה שאי שם למעלה, עטופה בכל אהבת היקום את גאה בי ומאושרה על כל האנשים שבאו ללוות אותך ליער.

בחודשים האחרונים שיחקנו המון משחקי כאילו – "אני הולכת לטייל ליער" אמרת לי. למרות שלא ידעת הרבה מהו יער, הרגשת אותו בתוכך. "אני אוהבת אותך אמא" היית אומרת לי כל לילה. "אני יאהב אותך גם כשלא אהיה כאן" אמרת לי לילה אחד, לפני שלושה חודשים, וכולך עוד לא בת 4. ואני ידעתי שאת יודעת.

"תכסו אותי" היית מבקשת. "בבד אדום ומבריק, שהיה חגיגי" אז בד אדום לא הבאנו לך היום ילדה שלי. הציורים של אירה יעטפו אותך טוב יותר ורגבי האדמה ששפכו עלייך אוהביך ינביטו אותך כמו זרע רך הנטמן באדמה. ואת תנבטי. אני בטוחה בכך. במקום שרק את תבחרי. 

"אל תפחדי" אמרתי לך רגע לפני שעצמת את העיניים. “לכי בעקבות האור, תתכסי בכסת עננים כי את משהו, בכל מקום שתגיעי אליו יפתחו בפניך דלתות.

לפני שלושה שבועות חגגנו לך יום הולדת 4 ולמחלה הארורה שלך יום הולדת שנתיים. היה לה אופי וייחוד למחלה (כמו לבעלת הבית). היא בחרה לה את היום הכי חגיגי, לקחה לה את הזמן הכי משמעותי...

ובליל יום ההולדת שלך, את שכבת עם עיניים בורקות בחדר יפיפה ומקושט, במיטתך ארנבת קטנה, לבנה, נושמת ועל פניך חיוך של פיה. הלב שלי דפק חזק לזק. רק אז העזתי לשאול את עצמי אם הייתי מוותרת עלייך? אם הייתי מוותרת על המסע שעברנו ביחד וידעתי, ידעתי שהייתי מבקשת אותך גם בעבור כל העצב והכאב, ולא מוותרת על הזכות להיות אתך ולו רק 4 שנים.

זהו מתוקה שלי אני מבקשת בשבילך, ומשחררת אותך, אל מעבר לכוח המשיכה והכובד – "עופי חופשיה ומאושרה אל מעבר לימי הולדת ומעל לזמן, ואנו נפגש מפעם לפעם כשנרצה בכך..."

את כבר בתוכי. בתוך חלל ענק של כאב אין סופי ללא רגע של מנוח, והנחמה היחידה היא שתזרמי בעורקיי עד סוף ימי, עד שניפגש, תמיד אראה אותך בתוכי.

אני אוהבת אותך. איש לא ידע או ידע עד כמה.

תעלי למעלה מלווה בצרור בלונים לבנים שיפלסו לך את הדרך, בשיר שהוא כל כך שלנו מהיום הראשון עד היום האחרון. (אמא יקרה לי יקרה...)

תודה לך ילדה שלי על כל מה שנתת.

ההספד של סבא נסים

עדן, דון, דון – קלדון, דונקיה, דושי ועוד...

 

כל כך קטנה וכל כך הרבה כינויים ומאחורי כל כינוי מסתתרת לה אהבה גדולה. את קטנה מכדי להבין שהיית שחקנית ראשית  בדרמה מצמררת שחבקה עולמות. בזכות הנוכחות הכובשת שלך, עולם ומלואו נרתם למענך, כל הצמרת הרפואית, מאורלי הדקיקה ועד סוניס החביב, מדמריו האיטלקי עד שון האמריקאי והמלאכיות משערי צדק שלא חסכו מזמנן ומרצן כדי להנעים לך מספר שעות... ועוד...

גם אנחנו היינו איתך בגוף ובנפש. לא משנו ממך, כי פשוט היינו אנוכיים  ואהבנו אותך אהבה ללא גבול.

סבתא סיפורים, סבא שסתם אהב, אירה שהייתה לך למקלט, אחים שעבורם היית דושי המתוקה והעיקר – אמא ואבא שידעו להעניק הכל בזמן ובמידה.

דון, כל כך התקרבנו, שהספיקה לנו תזוזת גבה, או מבט קטן כדי להבין אחד את השני.

אנחנו הגדולים, הרעים האלה, שהביטו, נישקו, ליטפו ואהבו, שלא יכולנו להושיע עד השניה האחרונה.

אנחנו נדרנו נדר שלא ניתן לרוע להכניע אותך, שתעלי למרומים כמלכה, ללא כאב, ללא סבל, בליטופים וחיבוקים, יפה, מבהיקה מרוגע וזכה כשלג, כיאה למלכת שני העולמות.

כך עשינו רק למענך.

אמא אמרה שלא נהיה אנוכיים, איזה אמא...

כך זה בינתיים, נמשיך כשנפגש שם למעלה. סבא מקיים את מה שהוא מבטיח.

נכון?

 

נשיקה גדולה גדולה.

ההספד של דוד אלון

כ"ט כסלו, תש"ס, 7 בדצמבר 1999

לכבוד עדן מס

גן העדן

בשמיים

 

עדן שלום,

מה שלומך?  איך המרגש?

איך את מסתדרת עם הגוף החדש?

ואיך הכנפיים?

שנתנו לך שם בשמיים...

אני בטוח,

שעכשיו אחרי שהשארת את עברך למטה, את יכולה כבר לנוח.

ובמקום אליו היית מיועדת מהתחלה,

יש עכשיו שמחה גדולה.

 

כמו שאת בטח רואה משם, אצלנו עצוב,

כולם בוכים, וגם מי שלא ממש, בכל זאת רטוב.

רציתי רק להזכיר לך שוב, שלא בגללך העצבות כאן מולכת,

הסכמנו לך ילדה, הרי הרשינו לך ללכת.

כולנו נבוכים כי נשארנו בלעדייך,

בלי החיוך,

בלי הצחוק,

בלי העיניים.

וקשה לנו נורא,

אבל אנחנו מבטיחים לנסות להתגבר,

ולזכור תמיד שאת במקום טוב יותר.

כשתפגשי את זה שעושה שם סדר מעל לעננים,

תגידי לו שכאן למטה אנחנו ממש לא מבינים.

ואם כבר הצליח לו פעם אחת לברוא מלאך,

למה הוא היה מוכרח,

לקחת מהר כל כך?

 

אז תשמרי משם על כולנו ילדה,

כי כאן קשה והעצבות בודדה.

אנחנו נגיע כולנו בבוא היום,

ועד אז – היי שלום.

 

אוהב,

כואב,

בוכה,

דוד אלון.